איך להרפות מהדחף לרצות?

איך להרפות מהדחף לרצות?

הריצוי הוא דפוס שבו האדם פועל לרצות אחרים, דואג לטובתם ולרווחתם, בעוד שברצונותיו ובצרכיו, אינו מתחשב. רצון האחרים קודם אצלו לרצונו, גם כשזה על חשבון רווחתו ואושרו. החוויה הפנימית של האדם המרצה היא של מחיקה עצמית, שיוצרת תסכול עמוק.

למה הריצוי מבלבל אותנו?

פעמים רבות, הן לאדם המרצה והן לסובבים אותו קשה לשים את האצבע על הבעייתיות שבהתנהגות המרצה. האדם המרצה, פועל לכאורה בדרך מהוגנת ומיטיבה, שתואמת את ציפיות החברה מאנשיה. בשונה מדפוסי התנהגות אחרים, שיש בהם תוקפנות והנזק שהם מסבים לזולת ברור, דפוס הריצוי נראה כנוהג חביב ומועיל לחברה. האנשים המרצים הם אכפתיים, מתעניינים, רגישים, נוטים לפתור קונפליקטים, מאזינים טובים וממעטים לכעוס על הקרובים אליהם. התנהלותם נראית כמתכון לחיים מאושרים. מה רע בלדאוג לרווחתו וטובתו של הזולת? ובכלל, האין זו דרישת התורה מאיתנו?

הנטייה לרצות אחרים אכן מבלבלת, מעצם זה שהיא מיטיבה לאחרים ומעצם זה, שלכאורה, היא מאוד יהודית. האנשים המרצים נתפסים, פעמים רבות, בעיני אחרים וגם בעיני עצמם כאנשים טובים וצדיקים, שמרבים במעשי חסד. גם סיפורי צדיקים ושיעורי החינוך בביה"ס עלולים להגדיל את הבלבול, בכך שהם מחזקים בעיני האנשים 'המרצים' את החשיבות והמעלה של החסד וההתחשבות בזולת בעוד שחסרה להם ההבחנה בין חסד נכון וטוב לבין חסד מזיק ולא יהודי.

מהי האבחנה בין חסד נכון ובין חסד מזיק?

יש שתי נקודות שחשוב לדייק בתפיסתנו את מעשי החסד והנתינה:

  1. חסד נכון צריך להיות מעשה של בחירה
  2. חסד נכון צריך גבולות

אכן, לדאוג לזולת, לרצות בטובתו, לפעול להגדלת השלום ולהשקטת מריבות אלו דברים חשובים ביותר אבל כמו בדברים רבים, מה שעושה את ההבדל בין נכון וטוב לבין מזיק ומפריע הוא מאיפה נובעים הדברים. האם הדבר העיקרי שמניע את האדם הוא הרצון להיטיב? האם זוהי תוצאה של הפעלת בחירה שבה האדם מרגיש ששתי הדרכים – לענות "כן" ולענות "לא" לדרישות של אחרים – פתוחות לפניו באותה מידה או שהוא חש שהוא מוכרח למלא את רצון הסובבים ואין בפניו אפשרות אחרת?

כאשר הגורם למעשה הנתינה הוא דחף פנימי שבו מרגיש האדם שהוא מוכרח לרצות, הנתינה היא חסרת גבולות, לא מבוקרת ומזיקה לו ולסביבתו הקרובה. חשוב להבין שהיהדות מכוונת לחסד מאוזן. האיזון שבנתינה מושג על ידי התבוננות ומחשבה שיוצרת את הגבולות של הנתינה. יש לברר מתי לתת ומתי לא לתת ובפעמים שמחליטים שיש לתת, יש לבדוק באיזה אופן. יש מקרים שצריך להתייעץ על כך עם רב.

ההבנה שיש נתינה נכונה ויש נתינה מוטעית ומזיקה היא שלב חשוב בדרך לשינוי ולמעבר לנתינה מאוזנת, שמביאה לשמחה, לסיפוק ולאושר אמיתי. כדי להגיע לשינוי המיוחל יש להבין מהו המנגנון הפנימי שמביא את האדם לרצות גם במחיר של תחושת תסכול, מחנק וחוויה של מחיקה מתמדת.

מנגנון הריצוי – המשפטים הפנימיים המנהלים

כמו התנהגויות רבות שהן אוטומטיות אצל בני האדם, גם הריצוי מקורו, בדרך כלל, בילדות המוקדמת. לא ניכנס כאן לסיבות שיכולות להביא להתנהגות מרצה אלא נתייחס למה שקורה בהווה, שהוא הזמן שבו האדם עמל כדי לשנות. בהווה חשוב לזהות מהו הדבר שמפעיל את האוטומט המרצה וחשוב למצוא את הדרך לנטרל אותו כדי להגיע למצב של בחירה.

הדרך לכל התנהגות עוברת מהמוח – מקום האמונות והתפיסות של האדם את עצמו ואת העולם, דרך הלב – משכן הרגשות ויורדת כלפי מטה להיווצרות דפוסי התנהגות שאיתם האדם פועל בעולם. לפי האמונות שבמוח נולדים בלב הרגשות ומהם נוצרים דפוסי ההתנהגות באיברים. אמונות שקושרות בין הצורך לרצות לבין צרכים קיומיים, כשהריצוי נתפס כתנאי להשגת אותם צרכים קיומיים, יביאו לדפוס חזק של ריצוי.

מספר דוגמאות לאמונות שיובילו להתנהגות אינטנסיבית של ריצוי:

"עלי להסכים לכל מה שמבקשים ממני כדי שתהיה לי זכות קיום",

"אני צריכה לדאוג שכולם יהיו מרוצים ממני כדי שיעריכו אותי",

"אני מוכרחה לקחת על עצמי את הפרויקט הזה כדי לקבל אישור מהממונים",

"עלי להיות נחמדה לכולם כדי שאהיה שייכת",

אני חייבת להסכים לבקשת השכנה ולשמור על שבעת ילדיה כל אחה"צ כדי שתאהב אותי".

אף אדם לא מוכן לוותר על קיומו, על הערכת הסובבים, על אישור חברתי, על תחושת שייכות, על אהבה. אלו צרכים בסיסיים וחיוניים. לכן, כשאמונות אלו שוכנות באדם והוא מאמין בהם בכל מאודו, הוא לא יוכל לדחות את בקשות הסובבים, יתנדב לכל משימה, ייקח אחריות יתר, על חשבון כוחותיו ואושרו. כל זה בגלל שהישרדותו וקיומו הבסיסי הכרחיים לו יותר מכל.

המחיר הכבד שמשלם האדם המרצה

המחיר הכבד שמשלם מי שמרצה הוא תסכול עצום, תחושת חנק, מחיקה עצמית. תוצאות נוספות שמביא עמו הרצוי הוא תחושת כעס פנימית שמתפרצת, לעיתים, במקומות אחרים, חוסר אונים, אשמה ודימוי עצמי נמוך.

תחושות קשות אלו הם זעקה של מקום אמיתי בנפש. המקום הפנימי הזה מחפש הכרה, הגנה, תשומת הלב והיענות שלהם הוא כה זקוק. מקום זה זועק שדמו אינו הפקר ושהוא זכאי שיתייחסו ברצינות למה שהוא רוצה ומרגיש. נוח לראותו כילד כי הקול שהוא מביא הוא הקול של הצרכים והרצונות הטבעיים. לדוגמא, קרובת משפחה מבקשת להתארח לשבת עם משפחתה הגדולה ולנו זה לא מתאים מסיבות שונות – שבוע עמוס בעבודה, לילות ללא שינה בגלל תינוק מצמיח שיניים וכד'. הדחף האוטומטי של האדם 'המרצה' הוא לומר "כן" למרות שבתוכו יש קול שצועק "לא" גדול. קול פנימי שאומר לחלק המרצה שמנהל "איני רוצה, איני יכולה, אני חייבת לישון, אני רוצה מנוחה, אני צריכה להתאוורר אחרי השבוע הקשה שהיה לי, אני רוצה שיטפלו בי ולא לטפל באחרים, שימי לב אלי, התחשבי בי, תראי לי שאני יקרה לך".

הנטייה לרצות מביאה את האדם להתעלם מהרצונות הפנימיים שלו ולהכחישם. הוא לא מחובר למי שהוא באמת ולכן קשה לו להיות נאמן לרצונותיו ולממש את משאלות ליבו. כשמבטלים ומתעלמים מקולות אלו, מתעלמים מכוח פנימי חשוב שמפכה בפנים, כוח של חיות, כוח של משמעות, כוח שיש בו קריאה פנימית שטבועה בו ומכוונת אותו למקום הנכון שלו, לתפקידו ולמהותו.

ההתעלמות מכוח פנימי זה יוצרת אצל האדם כאב גדול אך הנפש לא מוותרת. הכאב שהוא חש מבטא קריאה נואשת לשוב ולהיות מי שהוא באמת. זוהי משימה חשובה וקדושה שניתנת בהחלט להשגה.

דרך התיקון

הזכרנו קודם שמנגנון הריצוי עובר דרך תפיסה מוטעית שהתגבשה במוח. תפיסה זו משפיעה על הרגשות שבלב, שיוצרים את דפוסי ההתנהגות בפועל. גם התיקון צריך להיעשות בשלושת המקומות האלו – מוח, לב, עשייה בפועל.

מוח – ברמת המוח יש לזהות את הטעות הרעיונית שבריצוי (להבדל בין חסד נכון לעומת חסד מזיק). יש להבין את הנזק שהריצוי מסב לאדם. יש לזהות את הטעות בתפיסה שהריצוי יביא לסיפוק הצרכים הבסיסיים ויש להגדיר את התפיסה הנכונה.

התפיסה הנכונה אומרת שחסד אמיתי חייב לבוא מתוך בחירה, שגם אם בעבר המציאות נחוותה כמסוכנת וגם אם היא אכן הייתה כזאת, כיום האדם במקום אחר. יש בו כוחות לדאוג לעצמו. יש לו אפשרויות נוספות לקבל אישור, הערכה והכרה מהסביבה ללא תלות בריצוי. יש בתוכו עצמיות פנימית אמיתית שדרכה האור האלוקי שבו, נשמתו, יכולה להתבטא. זוהי חובתו ותפקידו לבטא את מהותו הפנימית. עצמיותו יכולה לבוא לידי ביטוי מתוך הקשבה כנה ונתינת מקום לקול הפנימי, שמבטא את צרכי הנפש ואת רצונותיה.

לב – התחושה המרה שעולה בעקבות ההיענות לבקשות אחרים על חשבון הצרכים האישיים, מאותתת ויש לשים אליה לב. הקשבה לזעקה הפנימית, ההכרה בקול הזועק וההיענות לצרכיו מהווים ריפוי יסודי ומשיב נפש.

העשייה בפועל (איברים) – הדרך לנתינה נכונה עוברת דרך היכולת לסרב לבקשות. יש להתאמן בלומר "לא". מתחילים במקרים שבהם ברור שהנתינה לא נכונה ולמרות זאת, עד עכשיו הייתה היענות לבקשה. מרגישים את הדחף לומר "כן" וביחד עם ההבנה השכלית ודיבור פנימי מחזק אל הלב הרועש, אומרים "לא, איני יכולה להיענות לבקשה". מייקרים ומתגמלים כל התגברות כזאת.

חשוב להיעזר באנשים קרובים לאדם המרצה, שמכירים את הקושי ומעוניינים לעזור. מומלץ להיעזר בהם כדי לברר מהו הדבר הנכון לעשות במקרים בהם נפגשים עם הדחף לרצות כדי לקבל מהם אישור וחיזוק וזאת כשלב ביניים, למהלך החדש של סירוב לבקשות. ככל שהאדם יתחזק ביכולת לסרב ובתפיסה הנכונה הוא יזדקק פחות לאישור הקרובים לו בנושא זה.

תיאור התהליך השלם

זהו תהליך שלוקח זמן ועמל אך שכרו רב ומתגמל. בכל פעם שמרגישים דחף לרצות יש להתבונן פנימה ולשאול "מה את מרגישה?", "מה יקרה אם תסרבי?", "מה הוא הרצון האמיתי שלך?". דרך שאלות מעין אלו אפשר לזהות את תפיסה המוטעית (במוח) ולהרגיש את החוויה הפנימית (בלב). בשלב זה יש לדבר דיבור פנימי חדש ומרפא הן למוח והן ללב, שיתבטא, בסופו של דבר, במציאות. זהו דיבור בשני המישורים שיפנים את התפיסה הנכונה ויענה לצרכי הנפש. דוגמא לדיבור פנימי מעין זה – "אני שומעת שאת במצוקה, שאת מרגישה שאת מוכרחה להיענות לבקשה, אחרת לא יקבלו אותך ולא יהיה לך מקום. אני רוצה שתדעי שאצלי את תמיד רצויה ואהובה, לא משנה מה תעשי. את יקרה לי וחשוב לי לדעת מה את מרגישה ורוצה". אם יעלה קול שאומר: "חשוב לעזור, חסד היא מצווה חשובה", אפשר לענות ולומר "האם את מרגישה שיש לך אפשרות לסרב?". אם התשובה היא "לא", אפשר לומר: "חסד אמיתי הוא חסד מבחירה, בואי נתרגל חסד אמיתי. נתאמן על הבחירה ולכן עכשיו תסרבי ובעתיד נבחן מתי נכון להיענות ומתי נכון לסרב". ברובד המעשים, יש לסרב למרות תחושת הדחף לרצות. לפעול בניגוד לו ולומר "לא" למרות הקריאה ל"כן", לייקר ולתגמל כל הצלחה שכזו.

השורש החיובי שבריצוי

אחרי שבררנו את הטעות שבדחף לרצות ואת המחיר הכבד שמשלמים על כך, חשוב להבין, שלכל תכונה של האדם יש שורש חיובי. מהו השורש החיובי שבריצוי?

הריצוי הוא ביטול הרצון של האדם מול רצונו של אדם אחר. הטעות היא שאדם מבטל את רצונו מול רצון של אדם אחר כמותו בעוד שהמקום המתוקן הוא – ביטול רצונו מול רצונו של השם יתברך. כשדפוס הריצוי יתוקן והבחירה תחזור לאדם הוא יוכל להפנות את היכולת לבטל את רצונו לביטול רצונו מפני רצונו של הקב"ה.

דבר נוסף, הריצוי מבטא תכונות נפש של רגישות לזולת, אכפתיות ויכולת להיענות לצרכיו. כאשר האדם יתקן את הדחף לרצות ויפעל מתוך בחירה, יאירו תכונות בסיסיות אלו, שקיימות בו, במלוא אורן מתוך המקום העצמי הפנימי שבו. או אז הוא יקיים בהידור את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". הנתינה שלו אז תהיה נכונה ומדויקת ותפעל רבות בעולם מבלי לפגוע בו אלא להפך תמלא אותו סיפוק ושמחה ואושר אמיתי כי את האישור שלו הוא לא יחפש אצל הזולת אלא יקבל אותו ממקום פנימי בנפש, מתוך נשמתו.

פנינה נחמוני

יועצת תורנית, מאמנת רגשית ומנחת הורים | ליצירת קשר: 054-8440591 pnina.nachmoni@gmail.com

מתעניין בלימודי פסיכולוגיה מתוך תורה?

השאר פרטים ונציג יחזור אליך

דילוג לתוכן